השופט א' א' לוי
רקע עובדתי
1. הרב הראשי לישראל, יונה מצגר, נבחר לתפקידו בחודש ניסן התשס"ג (אפריל 2003). עם בחירתו הוא מונה לכהונת דיין בבית-הדין הרבני הגדול, ואלמלא תוקן בשנת תשס"ח חוק הרבנות הראשית, התש"ם-1980 - וזאת בעקבות הפרשה שבפנינו, היה מכהן היום גם כנשיאו. פחות משנתיים לאחר מינויו נפתחה נגד הרב חקירה פלילית, בחשד כי פעל שלא כשורה בעריכתם של סידורי לינה לו ולבני משפחתו בירושלים. לסופה של החקירה הייתה מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה כי אין די ראיות להעמיד לדין פלילי איש ממושאיה. כמו כן, הוחלט שאין זה הולם להביא את ענינו של הרב מצגר בפני בית-הדין המשמעתי לדיינים, וזאת מן הטעם ש"השאלה אם ניתן להעמיד לדין משמעתי את העומד בראש המערכת, אינה פשוטה כלל ועיקר" (עמ' 14 לחוות-דעת שגיבש היועץ המשפטי לממשלה בפרשה זו). תחת זאת הניח היועץ המשפטי לממשלה לפתחו של שר המשפטים, היושב בראשה של ועדת המינויים לדיינים, המלצה לכנס את הוועדה לדון בהמשך כהונתו של הרב מצגר כדיין.
2. את המלצתו תמך היועץ המשפטי לממשלה, כאמור, בחוות-דעת מקיפה, שעל-פי המפורט בה חטא הרב בהתנהגות שאינה הולמת את משרתו ואת היושבים על כס המשפט בכלל. חוות-דעת זו עמדה במוקדה של עתירה קודמת, בה הלין הרב מצגר על שלא ניתן לו יומו בפני היועץ המשפטי קודם שסיכם את ממצאיו (בג"ץ 3495/06 מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 30.7.07)). בפסק-דיננו קבענו אז כי זכות הטיעון תהא שמורה לרב בגדרו של ההליך בפני הוועדה, ובהסכמת הצדדים יימחקו מחוות-הדעת ההתייחסות לפרשות קודמות בהן נקשר שם הרב ומסקנתו של היועץ המשפטי כי עליו להתפטר מן התפקיד. עתירה נוספת, בה ביקשה העותרת דנן כי הרב יושעה מכהונתו בבית-הדין הרבני ומחברותו בוועדה לבחירת דיינים, נמחקה לאחר שמצגר הסכים לעשות כן בעצמו (בג"ץ 4983/05 אומ"ץ נ' מצגר (לא פורסם, 23.6.05)). ההשעיה תמה בראשית שנת 2008.
3. הוועדה למינוי דיינים ישבה על המדוכה בשלוש ישיבות שהתקיימו במחצית הראשונה של שנת התשס"ח (ינואר-פברואר 2008). בדיונים נטלו חלק שר המשפטים, הרב הראשי הראשון לציון, שני דייני בית-הדין הרבני הגדול הרבנים בר שלום ואיזירר, סגן ראש הממשלה השר ישי, חברי-הכנסת סלומיאנסקי ווקנין, ונציגי לשכת עורכי-הדין עורכי-הדין שמואליאן ושנהב. הוועדה קראה את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שמעה על-פה את נציגו כמו גם את באי-כוחו של הרב מצגר, ועיינה בחומר שהניחו בפניה גורמים שונים ובהם העותרת. שבע השגות של עיקר היו ליועץ המשפטי לממשלה על התנהלותו של הרב הראשי לישראל:
א) המדינה נשאה, כנהוג, בהוצאות שכר-הדירה של הרב בירושלים. המגורים הועמדו לרשותו בפרט מתוך הכרה בכך שתפקידו יחייבו לשהות בעיר עם בני-משפחתו בחגי ישראל. והנה, הרב עצמו סיכם עם משכיר הדירה, שהיה ידידו, כי דווקא בתקופות החגים תפונה הדירה ותשמש למגורי המשכיר ובני משפחתו, אלא אם כן יודיעו הללו מראש כי אין בכוונתם לבוא ארצה לרגל החג. מצגר, הוסיף היועץ המשפטי לממשלה וציין, עשה את החגים בבית-המלון המפואר "מצודת דוד" שבירושלים, והוא ציפה שהמדינה תשלם גם על שהותו במלון זה, וכתוצאה מכך היא תשא בכפל הוצאות עבור מגוריו בבירה.
ב) בחוזה השכירות נקבע כי תקופת השכירות תחל כחודשיים וחצי קודם למועד חתימת החוזה, היינו, כי למשכיר ישולם רטרואקטיבית שכר-דירה של מספר שבועות. במהלך אותה תקופה שהה הרב, על חשבון המדינה, מספר פעמים במלון "רמדה" בירושלים ובכך גרם, בפועל, לחיובה הכפול של המדינה בהוצאות לינתו. לעומת זאת, תשלום ששילם מצגר מכיסו עבור לינה במלון "מצודת דוד" בחג הסוכות התשס"ד, שחל גם הוא בתקופה זו של שכירות רטרואקטיבית, הקפיד הרב - בהנחיה שמסר לעוזריו, לקזז משכר הדירה שהעביר למשכיר.
ג) גם את חג הפסח התשס"ד עשה הרב מצגר במלון "מצודת דוד", שוב מתוך כוונה לחייב את המדינה בהוצאותיו. על אף שמשכיר הדירה הודיעו מפורשות כי הדירה תהא פנויה בחג זה, ועשה זאת חודש ימים מראש, הסביר הרב כי לא עמד לרשותו די זמן לצורך הכשרתה של הדירה לפסח. והנה, על אף שמאן להתגורר בדירה מן הטעם שלא הוכשרה לחג, ערך בה הרב את קבלת הפנים המסורתית לפסח, באירוח בן כשלוש שעות בו הגיש לאורחיו דברי מאכל ומשקה.
ד) בחג השבועות התשס"ד שוב שהו מצגר ומשפחתו שני לילות במלון "מצודת דוד" לאחר שהמשכיר הודיע להם, בהתראה קצרה במיוחד, כי בכוונתו להגיע לישראל. המשכיר התחייב לשאת בעצמו בעלות השהייה במלון וכך הוא עשה, אך זאת לפי תעריף חריג ונמוך במיוחד, שחושב על-פי שהות של יום אחד בלבד ליחיד בחדר וללא לינת לילה - פרטים שלא תאמו את השימוש שנעשה בפועל בשירותי המלון.
ה) בניגוד לרב, שבהוצאות אירוחו-שלו התבקשה המדינה לשאת, ברי היה לכל כי את שהייתם ב"מצודת דוד" של רעייתו ושל ילדיו יהא עליו לממן בעצמו. המלון, כך התברר, גבה מבני המשפחה עבור אירוחם בחגי הסוכות והפסח התשס"ד, בתנאים של פנסיון מלא, תשלום נמוך במיוחד שלא עלה בקנה אחד עם תעריפיו המקובלים. אם בחג הסוכות ניתן היה למצוא לדבר הסבר, ולו חלקי, באשר האירוח לא היה באחד מחדרי המלון אלא בדירה סמוכה שבבעלותו ורמת השירותים הניתנת בה נמוכה יחסית, הרי שבחג הפסח שוכנה משפחת מצגר במלון גופו. בחקירתם של גורמי המלון עלה כי לנכונותו של הרב לשאת בחגים דרשות ושיעורים בפני אורחי המלון הייתה השפעה על קביעתו של התעריף המוזל, שזכה בקרבם לכינוי תעריף מצגר, הגם שאין ודאות כי הרב עצמו ידע על כך. המלון אף איפשר למצגר לשלם את חובו באיחור ניכר מן המקובל.
ו) בסוכות התשס"ה, אז כבר לא עמדה לרשותו הדירה השכורה, שב הרב והתארח עם משפחתו ב"מצודת דוד". המדינה, שהתחייבה לשאת בהוצאות אירוחו האישי, הזמינה מן המלון שהות של יחיד בחדר, לא כולל ארוחות. בפועל התארחו בדירה שבבעלות המלון, בלא תשלום נוסף ובתנאי פנסיון מלא, גם בני המשפחה.
ז) משנשאל על כל אלה בחקירותיו, היו תשובותיו של הרב סותרות, מתחמקות ורצופות אי-אמירת-אמת של ממש. הוא ביקש, בתוך כך, להסיר מעצמו אחריות למעשים הפסולים שהוזכרו, והעבירה אל שכם עוזריו.
4. את התייחסותו לתמונה חמורה זו בחר בא-כוחו המלומד של הרב מצגר, עורך-הדין דוד ליבאי, למקד בערעור על ממצאי העובדה שפורטו. במסקנתו של היועץ המשפטי כי אין די ראיות להרשעה בפלילים, ראה עורך-הדין ליבאי משום חיזוק לטענותיו העובדתיות של שולחו. על-פי הנטען בתשובה, לא נטל הרב מעולם חלק במגעים עם בית המלון "מצודת דוד" ועוזריו הם שטיפלו בכל הסוגיות ללא מעורבותו. ממילא, הוא לא ידע דבר על ההנחות והתנאים המיטיבים - שהם כשלעצמם זעירים, להם זכו הוא ובני משפחתו. אם נגבה תעריף מוזל, לא היה זה אלא משום שבחגי הסוכות התשס"ד והתשס"ה התארחה המשפחה בדירה צנועה, שאינה נמנית עם חדרי המלון ועלותה אפסית, ובפסח התשס"ד האירוח היה בחדר מסוג "superior" - מבין החדרים הזולים במלון. עיקר הוא, להשקפתו של מצגר, כי כל עוד עמדה לרשותו הדירה השכורה לא נשאה המדינה, בפועל, בהוצאות לינתו ב"מצודת דוד" וכל תשלום לא הועבר.
הלינה במלון בחג הפסח, על אף שהדירה השכורה הייתה פנויה, נבעה מעיסוקה התובעני של רעיית הרב, כמו גם ממחלה שפקדה את אביה באותה עת. אלה הפכו את הכשרתה של הדירה לפסח, אפילו במשך תקופה בת חודש ימים, לבלתי אפשרית, בפרט נוכח ההקפדה בה נוהג הרב, זה ימים ימימה, במצווה זו. בקבלת הפנים שהתקיימה בדירה נעשה שימוש בכלים חד פעמיים, והאירוח צומצם לסלון בלבד.
באשר לחוזה השכירות - זה התבסס בעיקרו על נוסח סטנדרטי, המקובל במנהל הדיור הממשלתי. מצגר לא היה מעורב בניסוחו, למעט בסעיפי החגים וההחלה הרטרואקטיבית של תקופת השכירות, שנכללו בחוזה לבקשתו של המשכיר ונמצא להם צידוק: לראשון בדמות הפחתה משמעותית בשכר הדירה - מה שעונה גם על טענת המימון הכפול, ולשנייה בכך שהמשכיר איפשר לרב להתארח בדירה בחגים שקדמו לחתימת החוזה.
הרב הודה אמנם כי בתקופת ההחלה-לאחור מימנה המדינה את שהותו בבית המלון "רמדה", אלא שלטענתו היה זה בשל כך שהדירה טרם התאימה למגורי-קבע באותה עת וממילא טרם נקשר החוזה. הרב לא השיב למדינה את הכסף ששילמה אלא - לטענתו - בעקבות חקירתו, שכן הוא התקשה לזכור כי לן בשעתו במלון זה, שסידורי האירוח בו תואמו גם הם בידי עוזריו. קיזוזו משכר הדירה ששולם למשכיר, של התשלום ששילם מצגר מכיסו ל"מצודת דוד" עבור אירוחו שם בסוכות התשס"ד, היה אף הוא פרי יוזמתם של עוזרי הרב, שלא ידע על כך דבר. לטענה, כי הקיזוז בוצע באמצעות החזרתו לידי מצגר של צ'ק אחד, שנרשם לטובת המשכיר בדיוק בסכום שקוזז - לאמור כי מלכתחילה בוצע התשלום בידי מצגר בכוונה להתקזז, השיב הרב כי רעייתו היא שרשמה את הצ'ק בלא ידיעתו.
באשר להתנהלותו בחקירה דחה מצגר מכל וכל את הטענה כי שיקר או כי ניסה להסיר מעצמו אחריות ולהטילה על עוזריו. אם לא דייק בתשובותיו, הרי זה משום שהתקשה לזכור לפרטיהן התרחשויות שאירעו זה מכבר, ומאחר שלא היה מעורה בנושאים בהם טיפלו אנשיו.
5. הוועדה העמידה גרסה זו אל מול ממצאיו של היועץ המשפטי לממשלה, ולסופה של שקילה הייתה מסקנתם של חבריה, כולם, כי לא נמצאה עילה להדיח את הרב מן הדיינות. שר המשפטים, וחברים נוספים, העירו כי התנהגותו של מצגר לא הייתה ראויה בחלק מהיבטיה ואולם דבר בה לא הצדיק, להשקפתם, את העברתו של הרב מהתפקיד.
העתירה והתשובות לה